בפרק משנה 8.18 לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל (לשעבר החלטה 1470 ו/או 1469),שכותרתו "שינוי ייעוד בקרקע חקלאית – הפסקת  חכירה  והשבת הקרקע לרשות" קובעת מועצת מקרקעי ישראל בנהליה כי במקרקעין שבהם מקודם הליך תכנוני לשינוי ייעודה של קרקע חקלאית, יושבו זכויות החכירה במקרקעין לידי המדינה ובכך תסתיים תקופת החכירה של רשות מקרקעי ישראל (להלן בהתאמה: " התוכנית " ו- " הרשות ") מול החוכר. הלכה למעשה, החוכר שהחזיק בקרקע החקלאית יקבל לידיו דרישת השבה, אליה יצורף הסכם השבה, לפיהם יידרש להשי

סעיף 49י לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: "החוק") מגדיר מהי אופציה במקרקעין, ומונה מספר תנאים שרק בהתקיימותם האופציה תוגדר כאופציה ייחודית. אחד מן התנאים הנזכרים והרלוונטיים לענייננו הוא זה המפורט בסעיף 49י(2) – "האופציה ניתנת להעברה ולמימוש בתנאים הקבועים בהסכם האופציה" . המחוקק קבע מפורשות שניתן לסחר את האופציה, כאשר נושא סחירות האופציה והתנאים לסחירותה הוגדרו על-ידי הצדדים במסגרת הסכם האופציה. נשאלת השאלה מהו הדין כאשר הסכם האופציה אינו כולל התייחסות כלש

בעשורים האחרונים ניתן לראות עלייה מתמדת בחיפוש אחר השקעת הנדל"ן המניבה ביותר. חיפוש אחר השקעה זו יצר את המשוואה הפשוטה לכאורה - השקעת הון עצמי נמוך ככל האפשר, שיניב תשואה כלכלית גבוהה ככל האפשר בטווח הארוך. והכל מתוך כוונה לממש את הפוטנציאל התכנוני העתידי אשר טמון בנכס. פוטנציאל זה זכה לתהודה רבה בקרב חברות ו/או אנשי שיווק נדל"ן, אשר מצאו את הדרך לפתות )ללא מאמץ רב יצוין( משקיעים פוטנציאליים, לרוב חסרי ניסיון, לרכוש קרקע חקלאית. כשברקע הדברים קיימות הבטחות ל"הכפלה ו/ או שילוש